יום שבת, 21 באפריל 2012



 Before Core Muscles: Core Values

Dear readers,

I'm glad to have the right and opportunity to sit here and write. Sharing my life with you is of great value for me, and I want to acknowledge you first, for choosing to enter this blog and read it. My intention in my blog, as I previously stated, is to share my life in such a way that would enable you to be in touch with the things that live in the foundation of what it is to be a human being. Therefore, before you go on with your reading, I request that you free yourself from all the other things you might be doing at the moment, like open internet pages, phone calls, and any other distractions that might be around. I ask it in order for this blog to be effective and meaningful to you. If you can't free yourself from other tasks or activities right now, please leave the blog now and come back to it later, when you can concentrate on it only. Thank you.

The title for this blog came up to my mind a few hours ago. I have been processing the materials for the content for a few weeks now, but the title came up just now, after I witnessed an interesting event here in Tel Aviv.
3 Hours ago I was riding my bicycle in a main street here in the city, on my way back from some arrangements for my beloved one, Moran. As I came to cross a main road, I saw two young people on a motorbike kick and smash a nearby mirror and window of a car. The car, in their opinion, didn’t react fast enough to the green light on the traffic light. I immediately put down my i-pod earphones and went to see what's going on. The young people on the motorbike cursed and drove away. An old couple, with a shocked face, went out of the car to see the damage done to their vehicle. The good part was that I was able to write down the motorbike's number, so they can start a justice process regarding the issue. We stood there for a few minutes, me and other shocked people, who found it hard to see this act of violence.

This event took me many years back to my childhood. Actually, each time I witness some expression of violence, weather it is physical, emotional, explicit or implicit (and the last case is very common), my body goes through a very familiar sensation, of which I happened to know somewhere about 25 years ago.

As a child, I grew up in a place where other kids, who called themselves my "friends", used to threaten me, bit and sometime they even locked me in the basement. For a couple of years I succeeded to hide it from my parents and family, because those kids (who were older than me) threatened that if I would tell something- a very bad thing would happen. Thus, for a few years, I lived in a constant sensation of fear, I was even afraid to go out to the street or class, just in case that those kids "will be waiting for me there", and decide that they want to threaten, bit or lock me in the basement. Because I was living in what occurred to me than as a dead end, that is to say, I was in a constant fear of sharing it with someone, I decided quite early in my life to learn some self defense, and I signed up to a Karate club. 
At about the same time, my parents got divorced, and because my sister and I left with my mom to another neighborhood, the interaction with the abusive teenagers stopped. Karate, on the other hand, and the decision I have made to learn to protect myself, turned to be the center of my life for about ten years or so. School, girls, play and other activities that are common for teenagers, were not much of an interest to me. I was an average student, quite weak with girls, but I did very well in karate. I showed both talent and effort in my training, and I have made a fast and remarkable progress. After almost six years I received my black belt, and after another three years my 2th Dan.

You see, as a child, I made a life shaping decision: "I will never let anybody hurt me. I will always show that I am strong".
Today, a fair amount of years after I made this decision, I can begin to see that my whole life, my whole way of being, all my actions, were shaped upon that decision. On the basis of the seven years old boy, I shaped my life in order to survive it. For most of us, life seems to be like an enormous ocean of survival, with some small islands of ease inside, in which they become smaller and smaller as we mature. It doesn't matter how successful we are, how famous or rich we are, we live in that being of survival, and we try to survive the best we can.

A lot of times I tell Moran, my love, that one of the most important things I have learned from work came from working with very rich people. I could see very easily, that in the level of being, they try to survive exactly like the rest of us, and they actually don't have anything which I lack. Getting this insight in such a direct experience, was one of my turning points that enabled me to reconsider what is really important to me as a human being. When I speak about turning point, I mean the stand I took for my life, and it is that my life is not about survival. Maybe my organism is designed to survive, my brain is designed to survive, and I live my life from a seven years old boy perspective, but I choose, and I have got the right to choose, who I am and what my life is about. I want to expand a little bit about this last sentence.

What do I mean by "my organism is designed to survive" ?
I am aware of my physical body. I know that every cell in my body, every tissue and every system in my body are designed in order to survive.  I love my body, and I respect and care for it very much. But I am not my body. My body is a machine, very precious one, and I care, feed and treat it the best I can. But who I am, is not this machine.

What do I mean by "My brain is designed to survive?"
My brain, as the brain of any other human beings and animals, is a fascinating biological machine that is designed to survive. For this purpose, it continuously tries so learn the past, and predict the future. All the brain functions of mine- my thoughts, emotions, wants, what I like and dislike- are all an automatic processes of my brain. If I take a careful look at it, I am even not the source of it. I do not really think. I have thoughts. If you stop for a second now, you can notice a few things: 1.All your thoughts on what I write and you read are a complete automatic and mechanical process. Your thoughts and reactions are just there, and you don’t have to do anything for them to be there. 2. You do not choose what or how to feel. You read what is written here. And you have the illusion that "you" like it or not. Aligned with it or not. Actually, it has nothing to do with you. Your brain has already decided for you, and created an emotional experience, thoughts, and a certain kind of stand. These things are a happening. They are not things that we do. As for me, I know that my brain is a wonderful machine that keeps my heart beating and enables me to live at this very moment. I honor it very much. But who I am, is not my brain.

What do I mean by "I live my life from a seven years old boy perspective?"
I remind you and me the decision I made: "I will never let anybody hurt me. I will always show that I am strong". Today, I can see that in different times in my life this sentence had different customs. After my teens, when the actual physical threat disappeared, I worked out a lot in the gym, and put a lot of effort in my external look. You see, all I wanted was to make the impression:  "I am strong". All I wanted was to impress people, in order to be loved and not to get hurt, in order to be respected and not neglected. For many years I lived from a perspective of a "too thin guy", and put much effort in building a strong persona. And I did all that so "I will never let anybody hurt me. I will always show that I am strong". 
At a certain point, I understood that the prize will not come from lifting heavy metals in the gym or from shouting loud noises when lifting it. I needed something else. In order to show that I am strong, but not only as a child or a teen, I also need to show that I am smart. Because "knowledge is power, isn’t it?". So I studied philosophy in university, finished with honor, and became quite good in the philosophical discourse. But you see, what was the basis for all that?  "I will never let anybody hurt me. I will always show that I am strong" (and smart !). By the way, this same need to look strong and smart became a barrier in some important relationships in my life, like the one with my dear sister. For years I tried to show her that I'm better than her and didn’t miss any opportunity to prove her wrong and myself right. 
So, this decision of seven years old boy actually destroyed the relationship with my sister, years after. Today I do not agree to pay this price any more. What important to me is love, affinity, relationships and communication- much more than being right or showing how strong and smart I am. After my philosophy studies I continued to learn overseas in different places, and completed another degree, this time in physical therapy. 
 All based on this same motivation: To keep my identity, to succeed, to show that I am strong and so successful with diplomas that it's actually impossible to hurt me and think I am weak (or not successful, to say the least).  Yes, even my "spiritual journey", my Buddhism studies. It was all the same trap: To save my own ass, so I can be" happy" you know, so I will be someone who looks "strong and tough".

You see, my whole life, was a continuous journey of in-authenticity. And there is nothing special here, no drama. It is the characteristic of all human beings. The question is whether one chooses to see it or not.
And today I know, that who I am, is not a decision made by seven years old boy.

What am I committed to today?

To begin with, I take full responsibility on my life. And it includes the thoughts, emotions, wants, actions and decisions I make (try to think about it, what it means for you to take responsibility on your thoughts and feelings?).

Second, I get in touch with what is important to me as a human being. I call it core values, and define them as such that my life is not worth living without them (I thank my mentor DaveLogan for the definition).
Some of my core values are:
Freedom
Love
Affinity
Trust
Communication (listening)
Fun
Making a difference in people's lives
Contribution to the quality of life of people
Leadership

I invite you to take a moment and make a core values list for yourself as well. Try to think from what really matters to you as a human being, in such a way that your life wouldn't be worth living without it. You can start to examine, weather your thoughts, way of being, decisions, and acts, are coherent with your core values. I would love to hear about this fascinating process. It’s a very remarkable one.
We will soon enter Passover. This holiday signifies the turning point from slavery to freedom. I don’t know what freedom is for you. I know that for me, one manifestation of it is me being authentic about my own in-authenticity. And the sharing of it exists thanks to you. Thanks to your reading and listening. My personal freedom exists through your listening. My freedom does not exist in "my" life, but in our lives. This freedom belongs to all of us, human beings.

Before I end, I would like to add a few words. First, I want to thank you for being with what I wrote here. I don’t ask you to like, dislike, respect or disrespect what I wrote.  I just want to thank you for being with it. And I want to acknowledge you Moran, my fiancée, my love, who is now very far away. I acknowledge you for the support, equanimity, and for the stand you take that enable me to live my core values. It's is not going to work alone. I got it late, but good that I got it!
And of course, I acknowledge Landmark education, for opening up the opportunity to create for myself- many of the things you have just read.
Ohad.



יום חמישי, 29 במרץ 2012

לפני שרירי ליבה: ערכי ליבה

קוראים אהובים,

אני שמח שיש לי את הזכות ואת האפשרות לשבת כאן ולכתוב אליכם. השיתוף של חיי אתכם הוא בעל משמעות עבורי,  ומראש אני מודה לכם שבחרתם להיכנס לכאן ולקרוא. הכוונה שלי בבלוג, כפי שכבר כתבתי בעבר, אינה למסור מידע או תיאור של חיי ברמה המושגית. מן משהו שקליל וכייפי לקרוא אותו. הכוונה שלי, היא לשתף מתוך החיים שלי באופן כזה שיאפשר לכם לבוא במגע עם הדברים שניצבים בבסיס החיים של כל אחד מאיתנו, עם הבסיס של היותנו בני אדם. לשם כך אני מבקש, כי בטרם תמשיכו בקריאה, פנו את עצמכם מכל העיסוקים האחרים שישנם ברקע כרגע, כמו דפי אינטרנט פתוחים, טלפונים, הסחות דעת ועיסוקים מקבילים אחרים. אני מבקש זאת בכדי שהקריאה והדברים יהיו בעלי ערך עבורכם. אם אין ביכולתכם לעשות את זה, הניחו לקריאה כעת וחזרו אליה מאוחר יותר, בזמן שתוכלו להתרכז רק בה. תודה !

הכותרת של הבלוג הזה צצה בראשי ממש לפני כמה שעות. את התוכן אני מעבד כבר כמה שבועות, אולם הכותרת הבליחה לאחר תקרית שבה נכחתי לפני מספר שעות. נסעתי באופניי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בחזרה מן המרכז לנשים בהריון אמבריא, היכן שמורן בת זוגתי עבדה לפני שנסענו לאסיה. מול גן העיר, ברמזור, ראיתי שני צעירים על אופנוע בועטים ומנפצים מראה של רכב שעמד בסמוך להם, ולא האיץ (במהירות שנראתה להם מתאימה) כשהיה לו אור ירוק. מיד הורדתי את האזניות של האייפוד וניגשתי לראות מה קורה. הצעירים על האופנוע קיללו ונסעו. מן הרכב יצאו זוג קשישים, שנראה היה כאילו לקו בהלם. למזלנו הספקתי לקלוט את מספר האופנוע של הצעירים, ומסרתי אותו לזוג ההמום. עמדנו שם כמה דקות, כמה אנשים המומים מגילוי חוסר הסבלנות האלים הזה.
מאורע זה החזיר אותי שנים רבות אחורה. למעשה, בכל פעם שאני נוכח לגילויי אלימות כלשהם, פיזיים, מילוליים, גלויים או סמויים (ומהרובד האחרון יש הרבה), עוברת בגופי תחושה שלמדתי להכירה היטב לפני בערך 25 שנה. בתור ילד, גדלתי בסביבה שבה נערים, שכינו את עצמם חברים שלי, נהגו לאיים עלי, להרביץ לפעמים, ולכלוא אותי במקלט. במשך כמה שנים טובות הצלחתי להסתיר זאת אפילו מהוריי שלי וממשפחתי, כיוון שהנערים איימו עלי שאם אספר משהו, יקרה דבר הרבה יותר גרוע. כך, במשך כמה שנים, חייתי בסוג של פחד מלצאת לבדי לרחוב, ללכת ולחזור מחוגים, או אפילו להוציא את ראשי מהחלון של החדר, שמא הנערים "יחכו" לי שם, ויחליטו שבא להם לאיים, להחטיף , או לכלוא אותי במקלט. מכיוון שחייתי בתוך מה שהיה נראה לי אז כמבוי סתום, כלומר הייתי כלוא בתוך הפחד מלשתף בכך מישהו, החלטתי בגיל די צעיר ללמוד להגן על עצמי, ונרשמתי לחוג קראטה. באותו זמן בערך הוריי התגרשו, ומאחר שעברנו דירה, המגע והאינטראקציה עם אותם נערים חדלו מלהתקיים. הקראטה לעומת זאת, וההחלטה שקיבלתי ללמוד להגן על עצמי, היו מרכז החיים שלי למשהו כמו עשר שנים. בית ספר, בנות, משחקים, ועניינים אחרים שנערים בדרך כלל עסוקים בהם, הפכו אצלי לשוליים יחסית. הייתי תלמיד לא רע, די חלש עם בנות, אבל בקראטה הייתי מוכשר, משקיען, וכך התקדמתי מהר. לאחר חמש וחצי שנות אימון הגעתי לדרגת חגורה שחורה, ולאחר שלוש שנים נוספות לדרגת דאן 2.
בתור ילד, קיבלתי החלטה שעיצבה את חיי: "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי. אני תמיד אראה שאני חזק".
כיום, שנים לא מעטות אחרי שקיבלתי את אותה החלטה, אני יכול להתחיל ולראות שכל חיי, כל דרך ההוויה שלי, כל פעולותיי, נשענו על אותה החלטה של ילד בן שבע. על סמך אותו משפט, עיצבתי את דרכי לשרוד בעולם הזה. עבור רובנו, החיים נראים כמן אוקיינוס ענק של הישרדות, עם איים קטנים של נחת, שהולכים ומתמעטים ככל שאנו מתבגרים. לא משנה כמה אנחנו מצליחים או מוצלחים, מפורסמים או עשירים, אנחנו חיים בתוך הוויה של לשרוד, ואולי לשרוד כמה שיותר טוב.
הרבה פעמים אני נוהג לומר למורן, אהובתי, שאחד הדברים הנפלאים ביותר שנתקלתי בהם בעבודתי הוא המפגש עם לקוחות עשירים מאוד. מהר מאוד למדתי, שברמת ההוויה, הם שורדים כמו כל אחד אחר, ואין להם מאומה יותר ממה שלי יש. לקלוט תובנה כזו ממקור ראשון, היווה את אחת מנקודות המפנה בחיי שגרמו לי להעריך מחדש, מה באמת חשוב לי כבן אדם.
כשאני מדבר על נקודת מפנה, אני מתכוון לעמדה שנקטתי עבור חיי, והיא שהמסע שלי בחיים איננו מסע של הישרדות. בעוד שהאורגניזם שלי מתוכנת לשרוד, המוח שלי מתוכנת לשרוד, ואני חי את חיי מתוך נקודת מבט של ילד בן שבע, אני בוחר, ויש לי הזכות לבחור, איך ייראו החיים שלי ואודות מה הם ייסבו.
אני רוצה להרחיב מעט על מה שכתבתי במשפט האחרון.
למה אני מתכוון בכך שהאורגניזם שלי מתוכנת לשרוד ?
אני מודע לגוף הביולוגי שלי. אני יודע שכל תא ותא, כל רקמה וכל מערכת בגופי מעוצבים מבחינה אבולוציונית כדי לשרוד.
אני אוהב את הגוף שלי, ומכבד אותו מאוד, שומר עליו מאוד, אולם אני אינני הגוף שלי. הגוף שלי הוא מכונה, יקרת ערך, ואני מאמן אותה ומזין אותה בטוב ביותר. אולם אני אינני מכונה זו.
למה אני מתכוון בכך שהמוח שלי מתוכנת כדי לשרוד ?
מוחי, ככל מוח של בני אדם ובעלי חיים אחרים, הוא מכונה ביולוגית מדהימה שתפקידה לשרוד. לשם כך הוא מנסה כל הזמן ללמוד את העבר, ולנבא את העתיד. כל תפקודי המוח שלי- המחשבות שלי, הרגשות שלי, הרצונות שלי, מה שאני אוהב ומה שאיני אוהב- כל אלה תבניות אוטומטיות במוח שלי, שאם אני מתבונן בהן לעומק- אינני בכלל המקור שלהם. אינני באמת חושב-יש לי מחשבות. אם תעצרו לרגע עכשיו, תוכלו לשים לב לכמה דברים: א. המחשבות שלכם על מה שאני כותב ואתם קוראים מתרחשות באופן אוטומטי ומכני גמור. המחשבות והתגובות שלכם שם, ואינכם צריכים לעשות משהו כדי שהן יהיו. ב. אינכם בוחרים מה וכיצד להרגיש. אתם קוראים את מה שכתוב כאן, ויש לכם אשליה ש"אתם" אוהבים את זה או לא. מתחברים לזה או לא. למעשה, אין לזה שום קשר אליכם. המוח שלכם כבר החליט בשבילכם, ויצר חוויה רגשית, מחשבות, עמדה מסוימת. אלה דברים שקורים. לא דברים שאנחנו עושים.
באשר אלי, אני יודע שהמוח שלי הוא מכונה נפלאה, ששומרת את ליבי פועם ומאפשרת לי חיים בכל רגע מחדש.
אולם אני, אינני המוח שלי. 
למה אני מתכוון בכך שאני חי את חיי מתוך נקודת מבט של ילד בן שבע ?
אני מזכיר לכם ולי את ההחלטה שקיבלתי: "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי. אני תמיד אראה שאני חזק".
אני יכול לראות כיום, שבשלבים שונים בחיים שלי המשפט הזה לבש תחפושות שונות. לאחר גיל הנערות, כשהאיום הפיזי הממשי פסק, התאמנתי הרבה בחדר כושר והשקעתי במראה שלי. מבינים אתם, רציתי בעיקר לעשות רושם של חזק. עניין אותי מה שעושה רושם, כדי שיאהבו אותי ולא יפגעו בי, שיעריכו אותי ולא יבוזו לי. שנים רבות חייתי ממקום שאני "רזה מידי", והשקעתי בפיתוח של תדמית חזקה. הכל כדי ש"אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי. אני תמיד אראה שאני חזק".
במקום מסוים, קלטתי שהמזור לא יבוא מהנפת עופרות ומגניחות של מאמץ בחדר הכושר. אני צריך עוד משהו. כדי להראות שאני חזק, ולא רק כמו ילד או נער, אני גם צריך להראות שאני חכם. הרי ידע שווה כוח , לא ? אז הלכתי ללמוד פילוסופיה, סיימתי בהצטיינות, ונעשיתי בקי בשיח הפילוסופי בצורה לא רעה. אבל מבינים אתם, על מה ישב הדבר ? "אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי. אני תמיד אראה שאני חזק (וחכם)". אגב, אותו רצון להראות חכם, צודק, יודע- בדיוק הדבר הזה תקע ושיבש לא מעט מערכות יחסים בחיים שלי, כולל זו עם אחותי היקרה, שבמשך שנים ניסיתי להיות צודק ולהראות לה שאני יותר טוב ממנה. וכל זאת במסווה של ידע, לימודים גבוהים והשכלה. אותה החלטה של ילד בן שבע, פגעה ביחסים עם אחותי, שנים רבות לאחר מכן. כיום אינני מוכן עוד לשלם את המחיר הזה. חשובים לי יחסים, קרבה, אהבה ותקשורת- הרבה יותר מלהיות צודק או לעשות רושם של חזק או חכם.
לאחר לימודיי הפילוסופיה נסעתי ללמוד במקומות שונים, ואף עשיתי תואר נוסף בפיזיותרפיה. כל זאת מתוך רצון לשמר את הזהות שלי, להצליח, להראות שאני חזק ושיש לי כל כך הרבה מאחוריי עד שלא ניתן באמת לפגוע בי ולחשוב שאני חלש (או לא מוצלח בגרסה עדכנית יותר).
אפילו המסע "הרוחני" שלי. לימודי הבודהיזם שלי. הכל סביב אותה מלכודת. הכל כדי שאני, התחת הקטן שלי, יראה שהוא מאושר ושלא ניתן לפגוע בו ושהוא נראה חזק.
מבינים אתם, כל חיי, היו מסע מתמשך של חוסר אותנטיות. ואין כאן שום דבר מיוחד, שום דרמה. זה אופייני לכל בני האדם. השאלה אם בוחרים להכיר בכך או לא. יודע אני, שמי שאני, הוא אינו חיים שהם תוצר של החלטה של ילד בן שבע.
למה אני מחויב כיום ?
ראשית, אני לוקח אחריות מלאה על חיי, ועל כל המחשבות , הרגשות, ההעדפות , הרציות, הפעולות וההחלטות שבתוכם (חישבו על זה, מה זה בשבילכם לקחת אחריות על המחשבות שלכם ועל הרגשות שלכם ?).
שנית, אני בא במגע עם מה שחשוב לי כבן אדם. עם מה שחשוב לי להביא לחיים. אני קורא לזה ערכי ליבה, ומגדיר אותם ככאלה שבלעדיהם החיים שלי הם לא חיים שראוי לחיותם (אני מודה למורה של Dave Logan על ההגדרה).
כמה מערכי הליבה שלי הם:
חופש
אהבה
קרבה
אמון
תקשורת (הקשבה)
כיף
עשיית הבדל בחיים של אנשים
תרומה לאיכות החיים של אנשים
שרות
מנהיגות

אני מזמין אתכם לעשות לעצמכם גם רשימה של ערכי ליבה. ולחשוב באמת מן המקום של מה חשוב לכם כבני אדם, חשוב ברמה כזו שבלעדיהם לא ראוי לכם לחיות את החיים. תוכלו לשאת את הרשימה הזו אתכם. תוכלו להתחיל לבחון האם המחשבות שלכם, דרך ההוויה שלכם, ההחלטות שלכם, האם כל אלה הן במתאם לערכי הליבה שלכם ? אשמח לשמוע מכם על התהליך המרתק הזה. הוא מאוד ראוי בעיני.

אנחנו מתקרבים לחג פסח. חג שמסמל יציאה מעבדות לחירות. אני לא יודע מה הוא חופש עבורכם.
עבורי, ביטוי אחד שלו, הוא היותי אותנטי לגבי חוסר האותנטיות שבי. והשיתוף של זה מתקיים בזכותכם. בזכות ההקשבה והקריאה שלכם. החופש האישי שלי, חי ומתקיים בזכות ההקשבה שלכם. החופש שלי מתקיים, לא בתוך החיים "שלי" אלא בתוך החיים של אנחנו. החופש הזה שייך לכולנו, לכל בני האדם.

לפני סיום, אני רוצה להוסיף כמה מילים. אני בעיקר רוצה להודות לכם, שהייתם עם מה שכתבתי כאן. אני לא מבקש מכם, לאהוב, לסלוד, להעריך או לזלזל בדברים. רק מודה לכם על היותכם עם המילים והמשפטים.
ואני רוצה להוקיר אותך מורן, בת זוגתי האהובה, שעכשיו נמצאת ממש ממש רחוקה, על התמיכה שלך ועל הפרגון, ועל העמדה שאת נוקטת לגבי המחויבות שלי לערכי הליבה שלי. לבד זה לא באמת ילך. קלטתי את זה מאוחר, אבל טוב שקלטתי.

חג פסח שמח !

אוהד








יום שבת, 31 בדצמבר 2011

סיפר קטן לשבת


אתמול בערב עצבנתי את מורן בת הזוג שלי. היא קמה קצת הפוכה ואני יצאתי ללמד. אחרי השיעור הראשון, החלטתי לקנות לנו פרחים לשבת, כדי להנעים את האווירה בבית. עמדתי אל מול דוכן הפרחים, וסידרתי זר בצבעים יפים של סגול ולבן. לידי עמדה אישה, בת 70 בערך, שגם היא סידרה לעצמה זר קטן לשבת. ניגשנו אל המוכר, והאישה הוציאה מארנקה שטר גדול של כסף. "אין לי עודף בשבילך", אמר המוכר. "נסי לפרוט אותו, או שתבואי לשלם בתחילת השבוע הבא, זה בסדר". האישה לא בדיוק ידעה מה לעשות. באותו רגע בדיוק, שמתי לב שיש בארנקי את הסכום לו זקוקה האישה. נתתי אותו למוכר ואמרתי לה:" בבקשה גברתי, אני קונה לך את הפרחים במתנה לשבת". 
"לא, לא", היא אמרה, "מה פתאום...". 
"אני שמח לקנות את הפרחים, בבקשה, קבלי אותם כמתנה ממני". 
"מה, מה פתאום, איזה מן דבר זה.. ", היא ענתה ודמעות בעיניה. 
"זה יהיה נפוץ יותר ויותר, את תראי, לתת ולקבל מתנות ללא סיבה, גם לאנשים שאיננו מכירים", אמרתי והלכתי. 
האישה היתה נבוכה מעט ונרגשת הרבה. 
לאחר מכן, בין תיקון האופניים לתיקון המחשב, הרהרתי קצת בדבר הזה. 
נזכרתי בתקופות מוקדמות יותר בחיים שלי, כשהייתי ילד ונער. הרבה פעמים, גיליתי נדיבות מסוימת ורצון לעזור לאחרים, לא מתוך סיבה ממשית או כתמורה למשהו. אני זוכר היטב משפטים ששמעתי מקרוביי כמו: "אוהד, כסף לא צומח על העצים", "יש לך עודף כסף שאתה מחלק אותו ככה? " , "כשתהיה מיליונר תתן, בינתיים תדאג לעצמך", אתה עובד כל כך קשה בשביל הכסף וככה אתה זורק אותו על שטויות? " , "מה אתה עושה ? שכל אחד ידאג לעצמו !" ועוד. 
נשמע מוכר ? הרבה פעמים הקרובים אלינו ביותר יכולים לנהוג כך, מתוך הרבה אהבה ובעיקר מתוך דאגה לנו. 
אז מה אני חושב על הענינים האלה היום, כשיש לי קצת פחות שערות על הראש: 
1. אין לי עודף כסף- ולמעשה אני לא יודע מה זה. ברור לי מאוד שזה מושג יחסי- לאדם אחד עודף של 100 ש"ח בבנק הם חגיגה גדולה, ולאדם אחד "עודף" של מיליון שקל מרגישים כמחסור, והוא שרוי בחרדה כלכלית שלא לאבד את הכסף. המשמעות היא לא במה שיש, אלא בגישה שלנו למה שיש. 
2. אני לא אחכה שיהיו לי מיליונים כדי לתת. נתינה היא פונקציה של נדיבות וחמלה, ולא של תנאים כלכליים. למעשה, להכריז שאני אתן למישהו אחר רק כאשר יהיה מספיק לעצמי, היא הכרזה זדונית שמשמעה הוא זה: "אני לא מתכוון לתת לך עכשיו. אני לא מחוייב לתת בכלל. כשאני ארגיש שיש לי (והאמת, גם אם יהיה לי אני לא ארגיש ככה), אז אחשוב עליך. בקיצור, אגואיזם שמסריח מצביעות ועטוף בשקרים. 
3. אני לא עובד כל כך קשה ואני לא עובד בשביל הכסף. בטח שלא רק בשביל הכסף. אני אוהב את מה שאני עושה, אני תורם ועוזר ומשפיע ועושה הבדל. אין פה קושי. אני עובד עם אנשים. אין לי "עבודה".
אני לא פה כדי לחסוך כל גרוש, להיות מחושב כל הזמן, "להסתדר בחיים" או לשרוד. אני פה כדי לחיות את החיים במלואם. אין לי עניין שעל המצבה שלי יהיה כתוב: "אוהד- איש נחמד וטוב, למד, עבד, הסתדר בחיים ומת". לא ממש מרגש אותי. 
4. החיים שלי מלאים בשפע- ושפע בשבילי הוא היכולת להיות נדיב, אכפתי, מקשיב ומעניק. מאותו שפע אני מעניק לאחרים. שפע, הוא משהו שאדם יוצר ומביא אל החיים. זו יצירה טהורה, מתוך לא כלום, ללא תנאים מקדימים. בדרך כלל אנחנו חושבים שרק אם יהיה לנו "איקס" -אז יהיה לנו שפע, אז נהיה עשירים, או אז נהיה מאושרים , או מה לא. 
ליצור את אלה ללא תלות בתנאים ובנסיבות- לזה אני קורא חיים. וזה אפשרי. 
אני בנאדם שלם ומלא וכך גם החיים שלי, עם מה שיש ועם מה שאין. 

לאחרונה, אני קשוב מאוד לדינמיקה שעוברת החברה הישראלית. בהקשר של הדברים שכתבתי מעלה, חשבתי קצת על המושג השגור של "להיות פראייר". כמה זה חזק אצלנו בתור ישראלים הא ? נעדיף למות ולא להיות פראיירים (אני מתחיל לחשוב שזה אכן כך, וזה לא רק ביטוי..). 
וגם את המשפט "אל תהיה פראייר של אף אחד", שמעתי ואני שומע הרבה באופן אישי. 

הפילוסוף עמנואל קאנט, בן המאה ה 18, ניסה לענות על השאלה כיצד נדע שמה שאנו עושים הוא ראוי ומועיל. 
בספרו, "הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות" הוא כותב: "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן יהיה לחוק כללי". 
במילים פשוטות: כל מעשה שאתה עושה, דמיין שכל האנשים האחרים היו נוהגים בדיוק כך. איך היה נראה אז העולם ? האם היו פני הדברים טובים יותר או פחות ? 
אני חושב שבהרבה מאוד מקרים הכלל של קאנט יכול לכוון אותנו היטב. אולי אפילו לערער קצת את הישראליות החשדנית, חשדנית מידי. 

שבת של שלום ושל נועם,
אוהד

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

לקראת הריסתם של קירות

"החיים הם הרפתקה נועזת, או שום דבר" (הלן קלר)

קוראים שלי,
זמן רב לא שיתפתי אתכם בחיי. אני מתנצל על כך ומבקש סליחה. לא בגלל שהפרתי הבטחה, או התחייבות, או שסתם לא עניתי על הציפיות שלכם. אני מתנצל כי אני חושב שמגיע לכם שאני אשתף אתכם. כשאני כותב ואתם קוראים, אנחנו יוצרים זה את אלה. אלה את זה. ובכלל, לשתף זה דבר חשוב בעיני. מעבר ליחסים המקצועיים, החבריים, המשפחתיים- לשתף בחיים, מתוך החיים, זה מה שיכול לשנות חיים.
ואני רוצה לדבר אליכם מתוך החיים. מתוך החיים שלי אל החיים שלכם.
הרבה זמן שאני מתקשה לשבת ולכתוב מחדש את הבלוג. מתקשה להקליד, מתקשה לזרום, מתקשה להיפתח. פחדים, חששות, ומעצורים נוספים האפילו קצת על מי שאני יוצר את עצמי להיות - מנהיג אמיץ, כריזמטי, משוחרר, שעושה הבדל בחיים של אנשים.
וזה בגלל שאני יודע שבכל פעם שאני כותב, אני משתף ממעמקי הנשמה שלי, מתוך החיים שבחדרי הלב שלי. אין לי עניין לשתף אתכם בדברי סרק, למרות שזה יכול להיות גם נחמד ומשעשע, אבל בהקשר אחר.
אז לפני קצת יותר מ 3 חודשים סיימתי את לימודי הפיזיותרפיה שלי. למעשה סיום של 7 שנים באקדמיה, בפילוסופיה ובפיזיותרפיה.
יחד עם הרבה אוויר לנשימה ומרחבי זמן פנויים, נוצר גם חלל פיזי ונפשי שלא קל למלא. כמי שיודע שהכול אפשרי עבורי בחיים, אני גם מוצא את עצמי מבולבל, לפעמים חושש, ולא בטוח. מתקשה להתמקד, לפעמים נבוך. אני חושב שזה טבעי והגיוני בתקופה כזו, אחרי כל השנים העמוסות שעברתי.
אם קראתם את הבלוג שלי מהשנה שעברה, אתם בטח זוכרים שאני הבטחתי לסמוך על החיים. אני משמר את ההבטחה הזו.  לגמרי. יודע שאין מה שיעצור אותי. קולות של פחד וחשש עולים בי כי אני יודע שהחיים שלי הולכים להיות נסובים עבור משהו גדול. גדול מאוד. לא פחות מאשר להיות אדם שמשרת את ה well being של האנושות.
אני חושב שהתלמידים שלי יודעים ומרגישים שמי שאני זה שרות ל well being שלהם. ואני לא מתכון רק לממד הפיזי.
אני רוצה לשתף אתכם באיך שיצאתי לפני זמן מה מן השיעור של עם תלמידיי בקאנטרי נוה אביבים.
בכל יום שני בערב, אנחנו מתחילים במדיטציה מונחית שמטרתה ליצור את ההקשר המתאים שבו יכול להתבצע השיעור.
בתוך המדיטציה הזו, ביקשתי מכל אחד מהתלמדים ליצור עבור עצמו כוונה לשיעור. כוונה יכולה להיות פיזית- כמו אזור מסוים שרוצים למתוח או לחזק, או תנוחה מסוימת שרוצים לעבוד עליה. וכוונה יכולה גם להיות משהו אחר, כמו, למצוא שקט פנימי בתרגול, להיות נוכחים באופן מלא בחלקים קשים, לקבל שלווה פנימית וכו'.
הכוונה שלי, שאותה שיתפתי, היתה להותיר כל אחד ואחת מהמשתתפים מאוזן, שלם, שליו ורגוע בתום השיעור. זו היתה הכוונה והמחוייבות שלי, שאותן תקשרתי עם תלמידיי. אני חושב שזה קרה. הכוונה שלי התממשה עבור כולם.
קלטתי, שמי שאני, זה אדם שלוקח אחריות מלאה על כל רבדי ההויה של התלמידים שלו- על רווחתם הפיזית, המנטלית, הנפשית והרוחנית.
ב"לקחת אחריות" אינני מתכוון להיות בעל הבית של התלמידים שלי ושל מה שהם חווים. להפך- הכוונה היא לאפשר להם ליצור את זה עבור עצמם. אני מחוייב שבמרחב שאני יוצר, כל משתתף ומשתתפת יוכלו ליצור לעצמם "בית", מקום פנימי של שלמות, שלווה ואושר. אני למעשה לא באמת יוצר משהו. אני מאפשר לאחרים ליצור עבור עצמם. תודה לתלמידים שלי על ההזדמנות הזאת. יש לי זכות להיות מורה ומדריך שלכם.
לפני שלושה שבועות בערך, אני ושותפי וחברי היקר גיא באום חזרנו מריטריט במרחב האקלוגי "כפר נבון" שבמושב ניר עקיבא.
זה היה הריטריט השלישי שאנו עושים, וללא ספק המעניין והמאתגר מכולם. הריטריט הוא תהליך בן 3 ימים של סדנאות תנועה, מדיטציות, פעילויות בטבע ודינמיקות קבוצתיות, שמטרתו לאפשר לאנשים לחוות חופש עמוק אותנטי בחייהם. מבחינתי, חרות פנימית אמיתית זו המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול ליצור עבור עצמו. כל פעם מחדש אנחנו מגלים, שבחיי היום יום שלנו אנחנו נמצאים כמו בתוך כלוב, בתוך תא שסוגר אותנו. והתא הזה הוא שקוף. איננו רואים את הקירות שלו, את התקרה ואת הרצפה. התא הזה מעצב את החיים שלנו ואת מי שנדמה לנו שאנחנו. התא הזה מעצב את הזהות שלנו.
בריטריט, ברגע מסוים, הקירות השקופים נחשפים. מתאפשר לנו להביט בהם. לראות אותם. ולבחור. אם להישאר איתם- או להרוס אותם- בעצם- פשוט לוותר עליהם.אני רוצה לשתף אתכם ב"קירות" התא שאליהם אני שמתי לב בחיים שלי. היום אשתף אתכם ב 10 קירות שמנהלים את חיי. אל דאגה, יש עוד הרבה, וגם אותם אשתף בעתיד. אז:

1. לא משנה מה, תמיד "להיות בסדר" עם אנשים.
2. שלא יחשבו עלי דברים רעים חס וחלילה.
3. לדאוג להיות תמיד הכי טוב.
4. בכל סיטואציה אפשרית, להראות כמה אני מיוחד וחכם.
5. לעשות רושם, גם אם הוא מסתתר במסווה של צניעות.
6.  להראות טוב בעיני אחרים.
7. בסופו של דבר, להעדיף רצינות על קלילות.
8. בסופו של דבר, להישאר בטווח הנוחות.
9. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי.
10. תמיד אחפש לשלוט במצב.

כעת, אני אהרוס את הקירות הללו אחד אחד.
למה שאעשה זאת ? תיכף נראה מה יתאפשר לי כשאעשה זאת.

אני מוותר על קיר מספר 1: "לא משנה מה, תמיד "להיות בסדר" עם אנשים" בכך ש: אבחין בין הנטייה שלי לרצות אנשים ושיאהבו אותי, ובין המחוייבות שלי- לעשות את מה שבאמת חשוב ונדרש. אפעל לפי המחוייבות שלי ולא על פי קיר מספר 1.

אני מוותר על קיר מספר 2: "שלא יחשבו עלי דברים רעים חס וחלילה" בכך ש: אזהה מתי אני עסוק במה שאחרים חושבים עלי. מתי אני חי ופועל מתוך חשש לאכזב אנשים אחרים. אוותר על זה, ואזכה בחופש, בעוצמה ובחיות.

אני מוותר על קיר מספר 3: "לדאוג להיות תמיד הכי טוב"- זה קיר חזק מאוד אצלי. הרצון לנצח כל הזמן, להיות מוביל, ראשון. המחיר שאני משלם- להקטין אנשים אחרים בצורה מתוחכמת. להראות להם בדרך עקיפה שאני יותר טוב.
מה אעשה- אזכור שמה שחשוב לי הוא הגדולה של האחרים, ההצלחה וההגשמה של האחרים, ולא רק שלי. אזכור שלבד- אני לא באמת יכול לנצח.

אני מוותר על קיר מספר 4: "בכל סיטואציה אפשרית, להראות כמה אני מיוחד וחכם" בכך שאזכור לשמור על צניעות. המחוייבות שלי היא לא להראות כמה אני חכם ומיוחד- זה לא עושה שום הבדל. המחוייבות שלי היא לפעול לטובת אחרים ולהעניק להם את מה שחשוב להם. המחוייבות שלי היא להיות אפקטיבי.

אני מוותר על קיר מספר 5:" לעשות רושם, גם אם הוא מסתתר במסווה של צניעות"- זו התנהגות ממזרית במיוחד שאני מאמץ. אוותר עליה בכך שאשחרר את עצמי מן הצורך להרשים מישהו, כולל את עצמי. בכל ארוויח רוגע, שלווה ושקט- שהם חשובים לי מאוד.

אני מוותר על קיר מספר 6:" להראות טוב בעיני אחרים"- בכך שאקפיד לעשות את מה שחשוב לי. אשים לב לציניות, ולמצבים בהם אני מתערער, כאשר אני עלול להראות רע בעיני אחרים. אזכיר לעצמי שבחרתי להיות מנהיג- ובתור שכזה- יש לי את האומץ להראות רע !

אני מוותר על קיר מספר 7:" בסופו של דבר, להעדיף רצינות על קלילות"- בכך שאזכור שהדרך היעילה ביותר להתמודד עם כל סיטואציה היא בהומור. רצינות יתר לא מקדמת אותי לשום מקום, וגם לא קידמה אותי. הומור וקלילות תמיד פתחו כיוונים חדשים, העצימו אחרים בסביבה שלי וגרמו להם ולי להרגיש טוב יותר ועם הרבה חיות. ולאיכויות כאלה אני מחוייב.

אני מוותר על קיר מספר 8:" בסופו של דבר, להישאר בטווח הנוחות"- בכל שלא אקריב חיות למען נוחות. אפתר מן הצורך שלי לשמר את המוכר והידוע. אפתח אל הלא נודע, ואקח סיכונים. כן, גם סיכונים "לא מחושבים".
בהקשר הזה אני רוצה להזכיר את אמא שלי. היא חוותה משבר אישי וכלכלי פה לפני כמה חודשים. מתוך המשבר הזה היא בחרה לעזוב את הארץ ונסעה לעבוד בניהול פרוייקט נדל"ן בתאילנד- לגמרי לבדה. נסעה אל הלא נודע- ויצרה לעצמה אפשרות חדשה. כיום היא חווה את אחת התקופות הטובות בחייה. מרוויחה היטב, מוערכת, מוגשמת, בעלת תפקיד עם המון אחריות- ובעיקר חיה וזוהרת. עור הפנים שלה ממש השתנה- כשהיא באה לביקור פה היא נראתה צעירה בעשר שנים לפחות. השיעור מאמא שלי איתנה- להעיז, לקחת סיכון. העניין הזה אגב חוזר על עצמו במיתולוגיות רבות בכל המסורות- אלוהים עוזר לאלה שמעיזים ולוקחים סיכון. אז סחתיין אמא !

אני מוותר על קיר מספר 9:" אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי"- בכל שאוותר על הסיפור שאני "פגיע ורגיש". כך אני חוסם אנשים מלהיות איתי בתקשורת ישירה - ומנתב אותם להיות איתי בדרך שנראית לי. אין לי עניין בכך. יש לי עניין לקבל ולקלוט כל תקשורת מכל אחד. אז היו איתי כמו שבא לכם. אני אהיה בסדר גמור !

אני מוותר על קיר מספר 10:" תמיד אחפש לשלוט במצב"- בכך שאזכור שהניסיון לשלוט במשהו- יגרום לאותו דבר לשלוט בי. אתרגל letting go, להניח לדברים להיות כמו שהם, ולא להפריע למה שצריך להיות. כמו שהמורה שלי פול צ'ק אומר, letting go is letting grow !

אז מה כל מה שכתבתי פה אמור להביע ? כלום ? כלום. זה לא נועד להביע משהו. זה שיתוף פשוט של כמה דברים שראיתי בחיים שלי, וכמה הבטחות שעשיתי בעניין. מה שכן, יש לי ערבים עכשיו, ואלה אתם. אם הייתי רק מבטיח לעצמי "בלב", קל היה לי להפר את ההבטחה- כי מי היה יודע ? אבל עכשיו ההבטחות שלי נמצאות בעולם, על המסך, אצלכם בראש, בזיכרון. אז סמנו לי בבקשה אם אני מפר את ההבטחות, הא ?
אני גם מזמין אתכם להסתכל על החיים שלכם ולראות שם משהו ממה שכתבתי. רק אם זה מרגיש לכם חשוב.

זהו להיום חברים. אני נרגש להתחיל יום חדש, להזמין אלי הפתעות, נרגש ללמד, לטפל ולתרום, לאהוב ולהתבונן באופקים חדשים- אופקים שאני יכול עכשיו לראות, רק אחרי שהרסתי את הקירות !

והנה האופקים כבר כאן ! מורן בת זוגתי נכנסה הביתה וקראה את הבלוג הזה, ראשונה. האהבה, התמיכה והביטחון שאת מעניקה לי מורן, מאפשרים לי לראות למרחוק, להרגיש קרוב. על כל מה שאת ומי שאת- תודה. לא רק ממני. מן העולם כולו.

אוהד










יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

אני הוא לא זה

"תגיד אוהד, אתה כן עם עצמך" ? היא שאלה.
"למה את מתכוונת" ? שאלתי אותה.
"אתה יודע, אם אתה אחד עם המחשבות והרגשות והתחושות שלך".
"את יודעת, אם היית שואלת אותי את השאלה הזו לפני שנה הייתי עונה לך שכמובן שכן,
אבל היום אני יכול לומר לך: אלוהים לא ! "
(מתוך שיחה עם חברה בחוף הים בשעת בוקר)


אני יושב פה מול המקלדת ומתבונן במסך. אני חושב לעצמי, איך בכלל להתחיל אחרי שנה שלמה בה לא כתבתי כאן.
יש משהו קצת מפחיד בלכתוב, ממקום של שיתוף, ממקום של אינטימיות. אפילו מפחיד לשתף אנשים קרובים, לאו דווקא רחוקים. אבל אני בוחר לעשות זאת למרות החשש, הביקורת, המבוכה, והמחשבה על מחשבותיכם שלכם אודות הדברים שאני כותב. הייתי רוצה לראות עולם שבו אנשים באמת משתפים אלה את אלה, סומכים אלה על אלה, ומתקשרים את מה שכל כך חשוב לתקשר: את הבלתי נאמר.
אתמול בבוקר ישבתי בבית קפה השכונתי עם חברה שצילמה אותי עושה כמה דברים בפארק. גם היא בת שלושים בערך, בת להורים גרושים כמוני, ומצבה האישי דומה לשלי. דיברנו על דרכים להתמודדויות עם קשיים בחיים, עם דחיות, אכזבות, פחדים, חרדות וספקות. ברגע מסוים היא אמרה לי שהיא לעתים צינית לגבי הגישה הרוחנית הניו אייג'ית שרבים מאמצים היום. שיטה של סיסמאות ואמירות לכאורה פשוטות שמתיימרות לעשות באמת משהו בחיים של בנאדם. האמת, שגם אני לפעמים ציני לגבי העניין הזה, למרות שאני לא יודע מה זה אומר בדיוק להיות רוחני. אני גם לא חושב שזה משנה. אבל אני יודע היטב מה זה להיות ציני. אני זוכר איך כשלמדתי לתואר ראשון בפילוסופיה, הייתי מזלזל ב"פתרונות פשוטים" לבעיות שנראות סבוכות, ומורכבות. היום כשאני מסתכל על המקומות שאני תקוע בהם, אני יכול לראות שהפיתוי להיות ציני ולומר על המקום התקוע שהוא מורכב ומסובך, הוא בעצם הפיתוי לחמוק מלקיחת אחריות על אותו עניין, באמתלה של "זה מסובך ומורכב, אז הגיוני וטבעי עבורי להישאר תקוע בינתיים". הרי אם זה היה פשוט, הייתי צריך להתמודד עם העובדה שאני פשוט לא מעז, מסיבה כלשהי, לפתור עניין פשוט. צריך הרבה אומץ כדי לוותר על הציניות.
במשך שנה וחצי היתה לי בת זוג, שרון, שמתתי מפחד להמשיך איתה הלאה את הקשר ולהתחייב לעתיד משותף. אני זוכר איך התמודדתי עם הקושי, אותו קושי לישון, לאכול. איך כמעט איבדתי את שמחת החיים. איך באו החרדות של הלילה. ואני זוכר כמה אהבתי אותה ואת בנותיה, אהבה ענקית. אבל המקום בו הייתי הופיע לי כגדול ועצום ממני, והקשר הסתיים. להפתעתי, סימפטומים דומים פתאום הופיעו גם במקומות נוספים בחיי. אני חושב שכל אחד מאיתנו מכיר את אותו רגע שחוויה עצומה או רגש חזק (חיובי או שלילי) מציף אותנו ואנחנו נבלעים בתוכו, כמו בתוך מערבולת שאנחנו טובעים בתוכה. לא משנה כמה אנחנו בוגרים, מודעים, חזקים או מעמידי פנים, דברים כאלה קורים. בזכות טכניקות מדיטטיביות של אי הזדהות אני יודע כיום שאני גדול יותר מכל חוויה, טובה או רעה. למה אני מתכוון ב"אי הזדהות" ? אתן לכם דוגמא. לעתים בימי שבת בלילה אני מתמלא חששות לקראת השבוע החדש שבפתח. קורה שאני נלחץ, ומרגיש שזה יותר מידי בשבילי, לעבוד מול כל כך הרבה אנשים, ללמוד כל כך הרבה שעות, ולהיות אחראי על לא מעט דברים. חושש לקרוס, שלא אצליח, שלא ילך. חושש מאיך שאגיב אם זה יקרה. אני שוכב ועוצם עיניים ומתבונן במחשבות שלי. אני מתבונן כיצד הן עולות בראשי באופן אוטומטי, ללא כל התערבות מצידי. אני רואה מחשבות שמורכבות ממילים וממשפטים, כמו קרקור תרנגולות בלתי פוסק שנמצא שם מעצמו. ואני יודע- שאני הוא לא זה. אני מכיל את זה, אני מרחב בתוכו זה עולה, אבל אין זה אני. אני מתבונן ברגשות שלי- יש שם פחד, חשש, אי וודאות. ואני יודע- אני הוא לא זה. רגשות אלה חולפים בי כמו שעננים חולפים על פני השמיים. וכמו את העננים, כך את המחשבות והרגשות אין טעם לנסות לסלק, להעיף או להתנגד. אם אני רוצה או לא, הם חולפים.
אני מתבונן בתחושות הגוף שלי. מרגיש מעט כיווץ, נשימה מעט רדודה. מרגיש את הלב פועם. את השרירים המעט מכווצים. אני יכול לדמיין את בלוטת האדרנל שלי מפרישה קורטיזול. רואה בעיני רוחי כיצד האמיגדלה והמרכז הלימבי במוח שלי פועלים כעת ביתר שאת. ואני יודע, אני הוא לא כל אלה.
אני אומר: להניח לדברים, להניח לדברים, להניח לדברים.
המורים הגדולים שלי הם הים והשמיים. השמיים הם כמו אבי, והים- אימי. הרי השמיים מעולם לא מתנגדים לעננים ולגשם. הם לא מתנגדים לירח, לשמש ולכוכבים. והים אף פעם לא אומר לא למצב הרוח, לא מתנגד לזרמים שבתוכו. ולא אכפת לו אם עולים בו גלים גבוהים או נמוכים.
מן המקום הזה נפתח מרחב. לא משנה מה תוכן החוויה, מהו הרגש, כמה טוב או רע הוא, מהן המחשבות, מהן המילים- אני יודע שאני הוא לא זה. זה בעיני חופש. חופש מתאפשר לא כאשר התוכן של החוויה משתנה. הוא מתאפשר כאשר ההקשר משתנה. הוא מתאפשר כאשר משתנה הפרדיגמה. הוא מתאפשר כאשר משתנה נקודת המבט. הוא מתמיד כאשר אנחנו מסוגלים לנוע באופן חופשי בין נקודות מבט שונות.
כפי שאמר צ'ואנג דזה: "צף ומשוטט, בלי שבחים, בלי גינויים, פעם דרקון, פעם נחש, משתנה, מתגלגל עם הזמן ולא מוכן להיות רק דבר אחד; פעם עולה, פעם יורד, ההרמוניה היא בעיניו המידה".


אנחנו עדיין חיים בתרבות בה רוב האנשים חושבים במונחים של "איזו גישה נכון לאמץ", "מה באמת עובד", "אני מעדיף גישה מזרחית על פני מערבית", "אני מעדיף להיות אינטגרטיבי ולשלב בין גישות". כל פרדיגמה כזו, בעיני, היא נקודת מבט אחת, גם זו האינטגרטיבית. אני סבור שתבונה אמיתית היא היכולת לנוע בין נקודות מבט שונות ולא להיצמד לאחת מהן. נקודת מבט מסוימת יכולה להיות מועילה בקונטקסט אחד ומזיקה בקונטקסט אחר. זו האמנות. כמו לדעת באילו משקפי שמש לבחור בהתאם לעוצמת קרני האור שבחוץ. להיצמד לנקודת מבט אחת, כוללנית והוליסטית ככל שתהיה, מותירה את האפשרות של נקודות מבט אחרות לא זמינה. אני מזמין את כולנו לאמץ אל תוכנו כמה שיותר נקודות מבט ואת היכולת לשחות ביניהן בקלות ובאופן חופשי.

אני עוצר עכשיו וחושב, איך אתם מגיבים כשאתם קוראים את הדברים הללו. אני שואל את עצמי מה המטרה שלשמה אני כותב את הדברים האלה. האם אני רוצה לעניין אתכם ? לסקרן ? לקבל פידבק ? גם. אבל יותר מכל אני רוצה לתת לכם את הכלי הזה בו אני משתמש
ולאפשר אותו גם עבורכם ועבור חייכם. שימו לב, שלשם כך, קריאה לבד של המילים אינה מספיקה. אתם כרגע קוראים ויש לכם דעות, ומחשבות, על מה שאני כותב ועל מי שאני ועל עוד דברים רבים נוספים. אבל העבודה האמיתית היא עבודה מדיטטיבית. היחס בין הדעה שיש לכם (ולא משנה מה היא) כלפי מה שאני כותב ובין איכותם של הדברים עליהם אני מדבר הוא כמו היחס שבין תפריט ובין האוכל, בין מפה ובין הטריטוריה, בין מדריך לרכיבה על אופניים ובין רכיבה ממשית עליהם. ברור שהתפריט, המפה והמדריך חשובים. אבל הם אינם כל הסיפור. הם אפילו לא החלק הכי מעניין של הסיפור.
אני מזמין אתכם לקחת את הרגע הזה ממש ולהתנסות במה שדיברתי עליו קודם. קראו את השורות הבאות ולאחר מכן בצעו את התרגיל בעיניים עצומות. לאחר מכן תראו מה נפתח, או לא נפתח.
אז בעוד כמה רגעים, אם אתם מקבלים את הזמנתי, אתם תעצמו את העיניים. הדבר הראשון שתעשו הוא שתקחו כמה נשימות עמוקות ותקבלו החלטה לבצע את התרגיל במלואו. או אז התחילו להתבונן במחשבות שלכם. הניחו לעצמכם להיות כמו עדים, מעין מראה שכאילו משקפת את המילים והמשפטים שעולים בראשכם. שימו לב כיצד המילים והמשפטים עולים באופן טבעי וספונטני, ללא כל קשר אליכם. נסו לראות מתי אתם נלכדים במחשבות, מתי מתרחש הרגע בו אתם מפסיקים להיות מודעים למחשבה כמחשבה, לרגע שבו היא חוזרת להיות השחקן הראשי, ולא דמות שברקע, בה אתם מתבוננים. זה יקרה הרבה, וזה יקרה כל הזמן וזה בסדר. פשוט שימו לב.
למשל: את יכולים לעצום את העיניים ולגלות מחשבות כמו: " מה זה כל הסיפור הזה" ? "אני בסדר שאני עושה את זה ?" "מה הוא רוצה ממני ?", "ממש פסיכי האוהד הזה" , "מה הוא חושב לעצמו ?", "טוב זה בשבילי מספיק", "נו באמת כבר הייתי בסרט הזה", "דווקא נחמד ואני מתחבר/ת", "אני לא מבינ/ה". הקטע הוא שבכלל לא משנה מה תוכן המחשבה. אנחנו מרחיבים את ההקשר, ולא עוסקים כאן בתוכן. בשלב זה אני רק יכול לומר לכם שאימון כזה הוא לכל החיים. אנחנו לעולם נמשיך להיות נתונים בידי מחשבותינו, אבל גם לעולם נוכל להמשיך להתאמן ולגדול ולהתפתח. האימון הזה לעולם לא מגיע לרוויה, ממש כמו אימון גופני, וחלקכם יודעים היטב למה אני מתכוון.
באותו אופן עבדו כעת עם הרגשות שלכם. היו מראה עבורם. התבוננו בהם. רק זה, ככה, פשוט. ראו אותם כפי שהם, כרגש מסוים של מבוכה או תחושת בלבול או חוסר סבלנות או הנאה. הם לא אמת והם לא מי שאתם. שימו לב כיצד הם חולפים, משתנים או כרגע מרגישים לכם קבועים. ראו אותם מבלי להזדהות איתם, וראו שהם אינם מי שאתם.
עבדו כעת עם תחושות הגוף שלכם: שימו לב לנשימה, לקצב הלב, לטונוס של השרירים. שימו לב למתח בשרירי הפנים ובשרירי החזה שלכם. שימו לב לטעם בפיכם. אתרו נקודות של כאב, נוקשות בגופכם. אתרו נקודות רכות ונעימות בגופכם. התבוננו בתחושות הגוף כמות שהן. נסו לתת להן מקום מבלי להצמיד להן מילים ומשמעויות.
הרגע בו אתם נעשים פשוט עדים למחשבות, לרגשות ולתחושות שלכם מבלי להזדהות איתם, הוא הרגע בו מדיטציה מתחילה. זהו הרגע בו נפתח מרחב אינסופי של מי שאנחנו. ואני מאחל לכולנו את היכולת לבחור ולהיות החופש והמרחב הזה.


היום, ערב רה"ש, היה לי יום מאוד מיוחד. לימדתי בבוקר שני שיעורים. ברכתי את התלמידים שלי. איזה תלמידים מקסימים יש לי. אנשי מופת. כל כך אוהבים ושמחים לקבל את מה שאני מציע להם. לאחר מכן לימדתי יחד עם תמי קיס שיעור פיטבול מיוחד לחג. קשה לתאר במילים את מה שהיה שם, בקאנטרי נווה אביבים. כמה אנרגיות ושימחה. כל כך ממלא אותי לראות אנשים ותלמידים שלי מחייכים, מסופקים, אוהבים את עצמם ועושים לעצמם טוב בחיים. ואני אומר לכם התלמידים שלי: כשאני רואה אתכם אני יודע ובטוח שאני מגשים את עצמי במלואי. ואני מתחייב לתת לכם את ההכי טוב שלי גם בשנה הבאה.
קניתי מתנות חג לאימי ולאבי ולבנותיו. הערב נחגוג יחד. על אף שהורי גרושים, אנו חוגגים יחד. אני נרגש מזה. אני נרגש מזה כי אני יודע שלא משנה מה היה בעבר, מה עשינו ומה עוללנו וכמה הרסנו. האפשרות לברוא משהו חדש תמיד קיימת. היא שם, לא חשוב כמה נתנגד או נתכחש אליה.
לפני שהגעתי הביתה ועליתי לכתוב את הבלוג הזה פגשתי מכרה שלי, שכנה שיקרה לליבי. היא סיפרה לי שהיא מנהלת קשר לא ברור עם בחור, ושהיא לא בדיוק מבינה ממנו היכן היא עומדת. שאלתי אותה מה היא רוצה לחייה לשנה החדשה. היא אמרה לי שהיא רוצה סבלנות. אמרתי לה שאני אאחל לה סבלנות רק אם היא באמת תבטיח לי לקבל זאת. בהתחלה היא חששה, לא היתה בטוחה. אמרתי לה שבכל פעם שהיא תבחין שאינה סבלנית, היא תזכור שהיא הבטיחה להיות סבלנית. היא קיבלה את איחוליי. לאחר מכן הגיע תורי. אני ביקשתי את הברכה של לסמוך על החיים. והבטחתי שבכל פעם שארגיש שאני מטיל בכם ספק, חיים, אזכור את הבטחתי.
תודה למנחה שלי שגרם לי להבטיח לעצמי שנה מופלאה בה אהיה הכי טוב שאני יכול. ותודה לכם שהקשבתם לי, ואולי, ניהלתם איתי איזשהו דיאלוג.
למרות שאני פה ואתם שם מבעד למסך, אתם חלק מעולמי ואני חלק מעולמכם. וזו לא מטאפורה. זו מציאות.
אוהד.




יום חמישי, 10 בספטמבר 2009

סיפורה של פריצת הדיסק שלי

"בבודהיזם אין מקום למאמץ. תהיו רגילים לגמרי בלי שום דבר מיוחד. תחרבנו, תשתינו, תתלבשו, תאכלו. כשאתם עייפים, תלכו לנוח. הבורים אולי יצחקו עלי, אבל החכם יבין. כל מקום שאתם נמצאים בו הוא ביתכם, דברים באים והולכים ואי אפשר לשנות. אפילו שגרה שמייצרת קארמה של גיהנום בלתי פוסק תיהפך מעצמה ל"ים השחרור הגדול"."
לין ג'י, מתוך הספר רינזאי רוקו.

האמת שלא חשבתי לכתוב כעת בלוג. התכנון היה לחכות אחרי שאחזור מארה"ב ולספר על החוויות שלי משם ובעיקר על הקורס של פול צ'ק, שתמיד מספק תוכן עסיסי לקריאה, ולעשייה. אז גם זה יגיע. אבל הערב, אחרי שחזרתי מן האימון הגופני האישי שלי, נזכרתי פתאום בתקופה אחרת בחיים שלי. כמה שנים לאחור. ובבת אחת היכו בי כמה תובנות עד שלא יכולתי אלא להתיישב מול המקלדת ולחלוק אותן אתכם.
סתיו 2005. הייתי לקראת סיום התואר הראשון שלי בפילוסופיה, מדריך קיקבוקס מזה כשנתיים בערך. יום בהיר אחד התחלתי להרגיש כאבים עזים באיזור הישבן, ללא שום מושג מה מקורם. הלכתי לרופא המשפחה והוא גיחך יחד עם עמיתה שלו שישבה גם היא בחדר, שכנראה יש לי טחורים . ולא, לא היו לי טחורים. באותה תקופה עשיתי את קורס הפיטבול הראשון אצל תמי קיס. אז, למרות שהיה לי ניסיון תנועתי לא מבוטל של למעלה מ-15 שנים בתחום אמנויות הלחימה, והסמכות של מדריך קראטה ומדריך חדר כושר, לא הבנתי כמעט כלום אודות מבנה ותפקוד הגוף האנושי. לא ידעתי כיצד בנוי עמוד שדרה ואפילו לא היה לי מושג כמה חוליות יש בו. בחורה אחת שעשתה איתי את הקורס טענה אז שייתכן שמקור הכאבים הוא מהגב התחתון, והציעה לי לבדוק את זה. לאחר התייעצות עם כמה קולגות נוספים, בעוד הכאבים הולכים ומחמירים, פניתי לאורתופד. כשהגעתי אליו, מצבי לא היה טוב: סבלתי מכאבים עזים בישבן ובירך ימין, איבדתי תחושה ויכולת תנועה באצבעות כף הרגל, שריר הירך הימנית שלי הצטמק בכ-3 ס"מ לעומת הירך השניה, ורפלקס פיקת הברך נעלם לגמרי. האורתופד שלח אותי לצילום CT ובו התגלו שני בלטי דיסק גדולים בגב התחתון, כאשר אחד מהם כמעט עונה על קטגורה של פריצת דיסק (נעזוב את ההבדלים הטכניים).
הדבר הזה היכה בי, העמיד אותי בתדהמה ובחוסר אונים. עבודתי כמדריך קיקבוקסינג רק החמירה את המצב עוד יותר, עד שהגעתי למצב שלא יכולתי לזוז כמעט. עברתי תקופה קשה של סבל גופני, אי וודאות, חרדה קיומית מחוסר יכולת לעבוד, ופגיעה קשה בדימוי הגופני שלי, שכפי שאתם יודעים הוא לא רק כלי העבודה שלי (האמת שכלי העבודה שלי הוא קודם כל הלב), אלא גם מקום יקר וחשוב לי מאוד באופן אישי.
שאלות רבות היכו בי, כמו "מדוע זה קורה דווקא לי ? איזו תנועה לא עשיתי טוב ? למה השתוללתי ולא הקשבתי לגוף ? איך יכול להיות שזה קורה לבחור צעיר כל כך וספורטיבי ? למה יש לי כזה מזל נאחס? " ועוד.
לאט לאט, מתוך הכאב ומתוך הייאוש, התחלתי לחקור בעצמי את התופעה, למדתי ביסודיות את כל הקשור בה, בהבטים שונים, תנועתיים- ביו מכניים, ביוכימיים, גנטיים, נפשיים , רוחניים ועוד. ניסיתי למצוא עמדה אחת או "אמת" אחת שישביעו את רצוני ולא מצאתי. אבל החיפוש פתח לי דרך חדשה. למעשה, הוא סלל את הדרך למה שאני עושה היום באהבה גדולה כל כך. הכאב והסבל, על כל הטמון בהם, פתחו בפני את השער לחיים הבוגרים שלי, חיים של נתינה, הדרכה ולימוד.
עברתי דרך ארוכה, עם לא מעט אפיזודות של כאב והפוגה לסירוגין. רק מי שיודע מה זה כאב ממקור עצבי יכול לדמיין את החוויות שעליהן אני מדבר כאן. ניסיתי דרכים שונות: למדתי את נושא ייצוב עמוד השדרה, מה שהפך לחלק איטנגרלי מחיי המקצועיים עד היום הזה. תרגלתי יוגה כדי לשפר את התנועתיות בעמוד השדרה, רקדתי ריקודי טראנס שאמאני כדי לשחרר אנרגיה תקועה. קראתי מחקרים וספרים בנושא. האמנתי. למדתי. ואיכשהו השילוב של הכול, כולל כנראה, ואולי בעיקר, דרכו של הטבע עצמו, שהוא תמיד מסתורי וגאוני יותר מכול מה שאנו יכולים להעלות על הדעת, הביאו אותי למקום שכיום אני עושה עם גופי דברים שמעולם לא האמנתי שאעשה, כשהייתי "בריא". כל מי שמכיר אותי יודע, שכיום, בגיל 31, אני חזק יותר, מהיר יותר, גמיש יותר, ומפותח יותר בכל רובד תנועתי שהוא ביחס להיותי "צעיר" יותר. באיזשהו אופן, מגבלה פיזית קשה עזרה לי לפרוץ את הגבולות הפיזיים של עצמי.
כשאני מביט כיום לאחור, אני חושב שפריצת הדיסק הזו היא אחת המתנות יקרות הערך שקיבלתי בחיי. כמו שאר בני האדם, גם אני יכול להבין את חשיבות הסבל והכאב רק בדיעבד. ברגע שהם קורים, על אף שאני מאמין ויוצר מציאות שהם יובילו אותי למקום טוב יותר, עדיין אני סובל. זה סוג של פרדוקס של החיים. שוב ושוב, אני מבין את משמעות הדברים רק בדיעבד, כמו אותו אפימתאוס, אחיו של פרומתאוס מן המיתולוגיה היוונית. אח אחד תמיד חושב ומבין הכול לפני מעשה- והוא ידיד האלים. ואח שני, כמוני - כמוכם, מבין תמיד לאחר מעשה- כדרכם של רוב בני האדם.
אני באמת מאמין שכול "מכה" שנוחתת עלינו משרתת אותנו בסופו של דבר, או לפחות, מעוררת בנו פוטנציאל עמוק לשינוי ולגדילה.
הביטו בעצמכם וראו: כמה אנשים עשו את הדברים הכי גדולים בחיים שלהם רק אחרי שנחתו עליהם אסונות. איך זה שלאנס ארמסטרונג התחיל לנצח את מרוצי הטור דה פראנס רק אחרי שחלה בסרטן האשכים ? איך זה שאנתוני רובינס, המוטיבטור הלאומי של אמריקה, עשה את פריצת הדרך שלו רק לאחר שגילו לו שבמוחו יש גידול ?
למרות שבד"כ אנחנו רגילים לחשוב במונחים של התקדמות הדרגתית, עקבית וקוהרנטית, ההתקדמויות המעניינות ביותר באבולוציה דווקא מתרחשות בקפיצות. מה שמכונה "אבולוציה קוונטית". יש קפיצות איכותיות בחיים, שלא ניתן להסבירן שלב אחרי שלב. יש קפיצה בין היות אטומים בודדים של מימן וחמצן, לבין להיות מים. יש קפיצה איכותית. יש קפיצה בין אטומים שמרכיבים חומר סתם, ובין אותם אטומים בדיוק שמרכיבים חומר חושב.
אני סבור, שכל מכה כזו שהחיים מזמנים לנו, טומנת בחובה אפשרות לבצע קפיצות כאלה.
אמנם הקפיצה שלי לא מרשימה במיוחד כלפי חוץ, אבל אני יכול להעריך אותה היטב כיום ביחס למקום שבו הייתי לפני מספר שנים, בכל רבדי החיים שלי.
גם תקופת ההתקרחות שלי, אחת הקשות בחיים שלי עד כה, הייתה קרש קפיצה אדיר, בדיעבד. התחלתי לאבד שיער כבר בתקופת הצבא, עניין לא קל לבחור צעיר, שענייני בנות, מיניות והופעה חיצונית מעסיקים רבות את מוחו. אני חושב שלא סתם דמותו של שמשון הגיבור משמשת כמיתוס היסטורי, ארכיטיפי כמעט, לכוח הגברא הטמון בשיער.
אבל אותה התקרחות, שכיום אני שלם איתה לגמרי, גרמה לי להבין דברים חשובים: שבחיים יש דברים שאיננו יכולים לשנות, ולכן מוטב לקבל אותם באהבה. שאולי הגיע הזמן שאתעסק יותר בפנימיות שלי ולא רק בחיצוניות. ולכן הלכתי ללמוד פילוסופיה.
ללמוד לקבל את עצמי כפי שאני ולא לנסות להיאבק לשווא. לחשוף, להפגין, ללכת ראש בראש מול הפחדים שלי, ולא להסתיר אותם. לכן אני כותב את הדברים הללו כאן.
והרשימה עודנה ארוכה.
אני מקווה שהסיפור הקטן והצנוע שלי, אולי לא מרשים במיוחד, ייתן לכם קצת השראה, תקווה, וייפתח בפניכם דרכים חדשות למחשבה על כאב, סבל, מחלה ואובדן. אני סבור שאם תתבוננו בחיים שלכם, תוכלו לשזור סיפור של איך מכל צרה שהייתם בה צמח בסופו של דבר משהו טוב. ואם לא, אני מאמין שזה יקרה. צריך פשוט להתעורר לזה, ולראות את הסימנים האלה כדרכים, לפעמים קשות, לעבר המטרה של כל אחד מאיתנו: ההתפתחות האבולוציונית של התודעה.
שנה טובה !
אוהד

יום שבת, 1 באוגוסט 2009

סוף סוף קצת חופש !!!


"הארה היא רק ההתחלה. היא צעד אחד במסע הגדול. אי אפשר להיאחז בה כאילו הייתה זהות חדשה. אם נעשה זאת, נהיה בצרות גדולות. עלינו לחזור לעסק המבולבל הזה שנקרא חיים, ולהמשיך לחיות אותם שנים רבות נוספות. רק אז נוכל להשתמש במה שלמדנו. רק אז נוכל ללמוד מהו אמון מושלם". (מורה זן).



הי לכולכם,

אני מודה, קצת הייתי בשוק כשלמול עיני ראיתי שהפעם האחרונה שכתבתי הייתה לפני חצי שנה.

תקופה לא קלה עברתי, גם בלימודים, גם בחיים האישיים וגם בחיים המקצועיים. דווקא מבחינה חיצונית כל הדברים התנהלו טוב, טוב מאוד אפילו, אבל תקופה זו הייתה רוויה בלא מעט מתחים פנימיים שכמו תמיד, מובילים לסינתזה מחודשת של רעיונות, וגדילה וצמיחה של התודעה.

האמת שתכננתי לשבת בסוף השבוע האחרון ולכתוב את הבלוג הזה, אחרי שאסיים עם המבחנים, אבל פתאום קרו ככה כמה דברים שהושיבו אותי מול המסך ולא נתנו לאצבעות לעזוב את המקלדת.

מעניין שבדיוק אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו של ג'ק קורנפילד, "אחרי האקסטזה", חוויתי בצורה די חזקה בחיים שלי כמה מן הדברים שעליהם הוא מדבר בספר. קורנפילד הוא פסיכולוג קליני, איש רוח ומורה למדיטציה גדול מאוד במערב, שכתב כמה ספרים מעולים שעד כה שלושה מהם תורגמו לעברית. ספר זה שדיברתי עליו, עוסק בחיים שאחרי ההארה, באכזבות, בקשיים, בדיכאונות ,ובג'יפה שהחיים יכולים לזמן אחרי תקופה של מה שאנו מכנים התעוררות. הספר רצוף בסיפורים מדהימים ובמקרים יוצאי דופן של אנושיות, צמיחה וגדלות הרוח.

אז לא שאני טוען שהייתי איזה מואר, אבל הייתה תקופה יציבה ולא קצרה בחיי שהרגשתי שהתודעה שלי נמצאת כבר במקום אחר, גבוה יותר, ושהדרך חזרה כבר בלתי אפשרית. אבל כמה צפוי, החיים לימדו אותי אחרת, ולרגעים שלפעמים נראו כמו נצח חזרתי לתחושות "ישנות" יותר שנדמה להיה לי שכבר אינן חלק ממי שאני. למדתי דבר חשוב: שמסלול ההתפתחות האישית אינו לינארי. הוא מעגלי, ובכל פעם ייתכנו נפילות. ויותר מזה, ככל שאדם מטפס גבוה יותר בסולם הספירלי והמעגלי הזה, הנפילות עלולות להיות כואבות יותר. בכל מקרה בחרתי, שלא להתייאש ולהמשיך לטפס.
לפני כמעט שבועיים אני ובת זוגתי הלכנו לשמוע הרצאה מפי אישה מעניינת, שבימים אלה ממש מוציאה לאור ספר על חמישים נשים שעשו שינוי משמעותי בחיים שלהן. ההרצאה הייתה ברוח הקואוצ'ינג העכשווי, ובהקשר של מה שכתבתי קודם, דבר אחד שהצית אל עיני והרטיט את אוזניי היה שהמנחה טענה שכיום היא במקום שבו הדפוסים הישנים שלה כבר אינם חלק ממי שהיא כיום. אני באופן אישי חושב שאנחנו תמיד מכילים את מי שהיינו בעבר, ומלאכת ההכלה וההשלמה הזו היא היא ההתפתחות האישית שלנו. כל מי שמתרגל מדיטציה יודע שלא ניתן באמת לברוח ממי שאנחנו ומהעבר שלנו. בהבט הזה למדתי גם להבחין בין state of mind ו stage of mind
(אלה חלק מההבחנות שמקורן בתיאוריה האינטגרלית שאליה אני מאוד מחובר בשנה האחרונה. בהמשך אוסיף עוד כמה פרטים..)
state of mind הוא מצב זמני, חולף, מצב מסוים של התודעה שמשתנה כל הזמן, לדוגמא מצב הערות משתנה במצב השינה, ובמצב השינה יש תת מצבים הכוללים חלימה וכאלה שאינם כוללים חלימה.

גם הנפש שלנו יכולה להימצא בstate מסוים, טוב יותר או פחות. אבל חשוב לזכור שזהו רק ענן, אפור וקודר או לבן ומלכותי, אבל חולף. stage, הוא כבר דבר אחר. כאן מדובר על מרכז הכובד התודעתי של האדם. גם הוא נתון לשינויים, אבל לכל אדם יש את מרכז הכובד שלו. לדוגמא, יש כאלה שמתרכזים בעיקר בדאגה לעצמם ולסביבתם הקרובה, וזו ברירת המחדל שלהם- אגוצנטריים. יש כאלה שידאגו ויחשבו על טובת המדינה או העם שלהם- סוציוצנטריים. או כאלה שחושבים כמעט תמיד במונחים גלובליים- קוסמוצנטריים.

אלה רק דוגמאות, אבל כאן מדובר בהלוך הרוח הבסיסי, בצורה הבסיסית של התודעה שלנו, ב"איפה אנחנו נמצאים" רוב הזמן. state הוא תוכן מתחלף, שחשוב לאמן אותו ולהכיר אותו. Stage הוא הצורה שמכילה את התוכן, ושינוי שלה הוא כבר סיפור אחר.

אחת האכזבות שהיו שלי, הייתה שבלבלתי בין השניים. חשבתי שstate חולף הוא stage. אבל נוכחתי אחרת. ומצד שני, למדתי שגם states קשים יותר, גם הם חולפים, אבל יחד עם זאת אני חש שברמת הצורה אני אכן מרגיש שעשיתי שינוי, כזה שמאפשר לתודעתי להכיל הן את המצבים השמחים והן את המצבים הלא שמחים. אולי זה צעד בדרך למקום יותר בוגר ופחות נאיבי.

אני חושב שגם אם הדברים נשמעים מעט לא ברורים, הם חשובים מאוד. ברגע שמבינים את ההבדל הזה, קשה יותר לזהות את עצמכם עם הכאב או עם השימחה, ונעשה קל יותר להכיל אותם כאובייקטים של התודעה. אני חושב שאי היכולת להפריד בין הדברים היא המקור של מה שאנחנו מכנים "אגו", לטוב ולרע. אבל מכיוון שזה בלוג ולא הסבר על תפיסה אינטגרלית של תודעת האדם, נסתפק בזה.

מי מכם שמתעניין ורוצה ללמוד עוד על הדברים הללו, אני מפנה אתכם ישירות למקור: הסבר ידידותי וחשוב של התיאוריה ודרך החיים האינטגרלית. הקליקו כאן.

האמת היא שמה שהצית אותי לכתוב את הבלוג הזה היה החדשה האחרונה שהתפרסמה בחדשות ובעיתונות על המזון האורגני. מאמר סקירה רציני וגדול מראה שאין יתרונות תזונתיים מובהקים למזונות אורגניים על פני כאלה שאינם אורגניים. מה שרציתי הוא לשתף אתכם במה שעברתי כששמעתי את הדהרים הללו, לפני יומיים בשעה מוקדמת של הבוקר.

כידוע לכם, אני גם צרכן וגם תומך ומעודד אכילה בריאה, טבעית ואורגנית. כמעט בכל מסמך שאני כותב, אני איכשהו מזכיר את הנושא כי הוא כה קרוב לליבי ולקיבתי.

אני צורך מזון אורגני קרוב לשלוש שנים עכשיו, ומרגיש שזו אחת הבחירות הטובות והחשובות שעשיתי בחיי.

ברגע ששמעתי את הידיעה, מיד התעורר בי הצורך להתגונן. מיד עלו בי מחשבות כמו, "אני אבדוק את המחקר ואת שיטותיו, אבדוק את המאמרים שלא נכללו במחקר, אמצא מאמרים סותרים- ויש כאלה" ועוד. חשבתי גם שאכתוב כאן קצת על פילוסופיה ומתודולוגיה של המדע, על איך מדע מתקדם ומה הוא יכול ללמד אותנו, מהם מגבלותיו, מה ערך האמת של מחקר וכיצד כל מחקר הוא תלוי הקשר ועוד. בקיצור, חשבתי לכתוב מאמר לתפארת שלא יגרום לי ולכם להשתכנע כל כך מהר בערך ה"אמת" של המאמר האחרון.

לאחר שחשבתי עוד קצת, ולמרות שכל הדברים שעלו בראשי תקפים ובעלי ערך, החלטתי שאני לא אגיב מתוך התגוננות, פחד או דוגמטיות. ניסיתי לראות בזה הזדמנות לערער על תפיסת העולם שלי, לבחון אותה מחדש ולהגיב בצורה אחראית, כנה ובוגרת.

אני חושב שהמאמר הזה מאפשר הזדמנות טובה למוא את האיזון בחיים בין שני ממדים חשובים: הממד הסובייקטיבי והממד האובייקטיבי. טעות בעיני לחשוב שהאמת נמצאת באחד מהם בלבד. תפיסת העולם המודרנית גורסת שרק מה שמדיד וניתן להוכחה בגוף שלישי ובאופן אובייקטיבי, הוא אמיתי. הממד הסובייקטיבי הוא לכל היותר מטאפיזיקה תמוהה, ואינו יכול לכוון אותנו אל האמת. מצד שני, ישנם אלה שאיבדו את האמון במדע, ומאמינים שרק מה שהם מרגישים ורק נטיית ליבם הכנה תוביל אותם אל האמת. אני חושב, ששני הממדים אמיתיים ותקפים, והשאלה המעניינת היא איך הם יכולים להיות אמיתיים ביחד.

המקרה של המזון האורגני הוא דוגמא לבעיה כזו.

אני חושב שבנוסף לידע המדעי שאנחנו מקבלים, חשוב להתנסות בדיאטה אורגנית למשך מספיק זמן כדי לומר מה ואיך זה משפיע על חיינו. דבר אחד הוא לחקור דרך חיים מבחוץ ולהגיע למסקנות כאלה ואחרות, דבר אחר הוא ללכת בדרך.

להקפדה על סגנון חיים מסוים יש ממד חוייתי סובייקטיבי. יש תחושה של מה זה להיות בריא, מה זה לדאוג לעצמך, מה זה להעריך את הקיום הפיזי שלך. ואני בכלל לא נכנס כאן למשמעות הפוליטית והאקולוגית של בחירת המזונות שלנו.

אני חושב שצריך מאוד להיזהר, ממה שמכונה "חיים יד שניה"- חיים שבהם כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו הוא מה שהמדע ומומחים שונים מספרים לנו. מצד שני, חיים של עיוורון יכולים להיות כאלה שבהם אנחנו רק פונים פנימה ולא מתייחסים לממצאים מהעולם הפיזיקלי המדיד. בעיני, כאשר עולה סוג של חוסר התאמה בין הממדים הסובייקטיבי והאובייקטיבי, כמו במקרה שלנו, יש כאן הזדמנות גדולה להתבונן באמת חשובה בחיים: יש בהם סתירות ועלינו ללמוד להכיל אותן. ובאופן ספציפי, דווקא בגלל הסתירה הזו , שאולי איננה אלא סתירה לכאורה יש כאן הזדמנות לכל אחד לקחת אחריות על הבריאות שלו, ולגבש תפיסת עולם שמתאימה לו. אני בחרתי לא להסתמך רק על המדע או רק על הניסיון שלי, אלא על שניהם.

וכעת, לכמה דברים שמחים, קלילים שלא דורשים מאמץ מחשבתי רב...

התחלנו את הקיץ, אני, בת זוגתי שרון, בנותיה ועוד זוג חברים בחוף הים באכזיב, מקום יפה שקצת מזכיר את סיני...

בין המנגלים ובין שיעורי הגלישה שבתה של שרון קיבלה ממני במשך שעות רבות, מצאתי זמן למדיטציה על החוף ולאימון גופני. בכל פעם אני חש מחדש כיצד אימון גופני ועבודה תנועתית הם אחד הדברים הטובים ביותר שאדם יכול לעשות עבור עצמו. אגב, כולנו מכירים את התועלות הפיזיולוגיות של אימון גופני ברמת מערכת הלב והנשימה, מערכת השרירים, חילוף החומרים וכד'. מתברר שיש ענף מדעי שלם כיום שעוסק בהשפעת האימון הגופני על המוח, בהבטים קוגניטיביים, רגשיים ואחרים. אלה מכם שמתעניינים אני מציע לכם להזמין את ספרו של הרופא ג'ון רייטי," The new Science of exercise and the brain".

אני מצרף כמה תמונות קטנות, צאו והתאמנו בחוף הים !!

מורה לספורט בהתהוות...












אני עושה לשרון מס'ג פנים מרגיע...




קצת תרגילים...

עם הפנים לים...
אימון פונקציונאלי... אז עכשיו כשהסמסטר נגמר לו אני מתכונן לנסיעה הקרבה ובאה שלי לארה"ב, שם אני עומד לעשות את שלב ההסמכה הבא בתכנית ההכשרה למאמנים ומטפלים של פול צ'ק. רובכם בוודאי כבר שמעתם או מכירים את פול צ'ק מהבלוגים הקודמים שלי, אבל בדיוק עכשיו יש לכם הזדמנות לחוות באופן חופשי את תכנית הקואוצי'נג האינטראקטיבית שפול פיתח בשנים האחרונות, למשך כמה ימים ללא תשלום. מדובר בתכנית שנתית הכוללת 12 שיעורים בנושאים של אימון גופני, סגנון חיים, ניהול עצמי , הצבת מטרות ויעדים וכו', בגישה אינטגרטיבית שפול פיתח. כדאי לכם להציץ ולהתרשם למשך היומיים הקרובים בחינם, זו תכנית שעולה כמה אלפי דולרים. לכניסה הקליקו כאן.
אני אשוב ואכתוב בפעם הבאה לאחר שאחזור מניו יורק, רווי חוויות ומסרים חדשים, אני מקווה...
מאחל לכולכם המשך קיץ מהנה,
באהבה רבה,
אוהד.